החלטה בתיק מ"ת 53104-06-12

1.      לפני בקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים הפליליים נגדו.

2.      נגד המשיבים הוגש כתב אישום ובו שני אישומים. שני האישומים מתייחסים לאירועים של הנחת מטעני חבלה על רקע של חוב לאדם בשם שמעון ארג'ואן. האישום הראשון עניינו מטען שהושלך לעבר רכב במושב נהורה והתפוצץ, תוך גרימת נזק לרכב ולסביבה. האישום השני עניינו מטען שהונח מתחת לרכב במושב השחר שלא התפוצץ.

3.      במסגרת האישום הראשון מואשם המשיב 1 כי הוא זה אשר הגיע למושב נהורה ברכב "טויוטה ראב" עם אחר, השליך את המטען, הוא והאחר הפעילוהו וגרמו לו להתפוצץ. כך מואשם המשיב 1 בעבירות של קשירת קשר, עבירות בנשק וניסיון להרוס נכס בחומר נפיץ.

4.      במסגרת האישום השני מואשם המשיב 2 כי הוא הגיע למושב שחר, עם אחר בשם רז. זאת, בשעת לילה מאוחרת (לאחר מסיבת הבר מצווה של בנו של המשיב 2). זאת, לאחר שנסעו דרך "השטח" ממושב בית שקמה, שם אספו את המטען. נטען כי המשיב 2 ורז הניחו המטען על הארץ, בסמוך לגלגל רכבו של הקרבן המיועד. המטען הזה לא התפוצץ, אף כי היה ניסיון לפוצצו באמצעות טלפון סלולארי, כמה פעמים. המטען פורק על ידי חבלנים לאחר שזוהה על ידי בעל הרכב. בהקשר לאישום זה מואשם המשיב 2 בעבירות קשירת קשר, עבירות בנשק, חבלה בכוונה מחמירה וניסיון להרוס נכס בחומר נפץ.

5.      הסנגור חולק על קיומן של ראיות לכאורה. לגבי המשיב 1 נטען כי הראיות כה קלושות עד שאין לראותן כראיות לכאורה כלל. לגבי המשיב  2 נטען כי הראיות חלשות מאוד, ואין בהן כדי להצדיק אלא, לכל היותר, חלופת מעצר שאינה מכבידה.

מבנה הראיות

6.      העוגן הבסיסי של חומר הראיות הוא שאותו רז, אשר לכאורה השתתף באירוע אשר באישום השני, השאיר רקמה בו זוהה DNA חד משמעי שלו על חומר הנפץ שפורק על ידי החבלנים ולא התפוצץ. כך, הוא עצמו מקושר לעניין זה באופן ברור למדי. רז נחקר במשטרה, ומסר גרסאות שונות, ככל שהתפתחה חקירתו. אולם, במקביל לחקירתו, שהו עמו בתא המעצר שני מדובבים. השיחות עם מדובבים אלה הוקלטו, ובהם מסר רז את הגרסה אשר המדינה אמצה במסגרת האישום השני.

7.      רז מספר כי המשיב 2 שיתף אותו במשימה של הנחת מטען החבלה, והתחלק עמו בתמורה ששולמה לעניין זה בסך של 80,000 ש"ח. במהלך הדיבוב הוא מוסר פרטים לא מעטים: האירוע התרחש בלילה בו חגג בנו של המשיב 2 את מסיבת בר המצווה, המשיב 2 היה במקום ועוד. גרסתו של רז באופן כללי היא כי המשיב נסע עמו בשעה מאוחרת, ממקום הבר מצווה, אל מושב בית שקמה לאסוף המטען ואז נסעו להניחו מתחת לגלגל אותו רכב.

8.      אין מחלוקת כי יש לגרסתו של רז בהקשר זה חיזוקים לא מעטים. עצם מציאת הDNA שלו על הפצצה, וכן ידיעת פח"מים, כגון מראה המטען ומקום הנחתו המדויק. השאלה היא אם יש בדברים אלה די כדי להוות ראיה נגד המשיב 2, אותו הוא מפליל כשותף באישום השני.

9.      לעניין המשיב 1 והאישום הראשון, הראיה נגדו היא עדות של רז בחקירתו במשטרה, באחת מהודעותיו (מיום 14.6.12). זהו שלב בחקירה בו הוא למעשה הודה במעורבות שלו ושל המשיב 2 באירוע שבאישום השני. הוא נשאל אם הוא יודע על אירועים נוספים. אז הוא מספר כי פגש פעם אחת במשיב 1 וזה התרברב בפניו על הנחת מטען עם המשיב 2. החיזוק שמוצאת המדינה לעדות זו אודות ההתוודות, היא כי המכונית שנראתה באירוע, מתאימה, על פי חוות דעת מומחה, למכונית של המשיב 1, כן מצביעה המדינה על סימני השתקה בעת העימות בין רז למשיב 1.

הערכת הראיות

10.  כאמור, עמדת המדינה ביחס למשיב 1 בנויה על אחת מהודעותיו של רז, לעומת זאת, עמדת המדינה היחס למשיב 2 מבוססת על דבריו של רז בפני המדובבים, בשילוב עם דברים שאמר בהודעות, אך תוך זניחת חלק נכבד מהדברים שבהודעות. פער זה עצמו כבר מבטאת את הקושי שבעמדת המדינה. זאת, משום שרז באף אחת מהודעותיו לא חוזר באופן מלא וקוהרנטי על הגרסה שמסר למדובבים. יתרה מזו, בשלב מסוים, לא ניתן היה כבר לברר ממנו דבר אודות הפערים בגרסאות, שכן בהודעתו האחרונה החל לפתע לשמור על זכות השתיקה.

11.  כך לדוגמא, בדבריו של רז עם המדובבים הוא מוסר כי הוא היה מודע למטרת הנסיעה למושב נהורה. הוא מספר כי לא נגע במטען אלא בכפפות, וכי גם היו לו ולמשיב 2 כובעים על מנת לטשטש אפשרות של זיהוי. הוא מספר גם כי קיבל תשלום, מחצית ממה שולם למשיב 2 בעניין זה. לעומת זאת, בהודעותיו אודות האישום השני, מסר רז כי לא ידע כלל במה מדובר ולא הבין כי מדובר היה בהנחת מטען עד אשר שמע על כך בחדשות ביום למחרת וכבמון שלא קיבל כל תשלום.

12.  אכן, יש הגיון רב יותר בגרסתו של רז בפני המדובבים, ואני מבין בהחלט מדוע המדינה סומכת ידיה על גרסה זו. אולם, יש לקחת בחשבון, כי באותן הודעות בהן נאמרו דברים שאינם שלמים, והוא אף הודה כי חלק ממה שאמרו בהודעות קודמות לא היה נכון (כגון, שהמעשה נעשה באמצע מסיבת הבר מצווה ולא בסופה). אם כך, כיצד סומכת המדינה על הדברים שנאמרו באותה הודעה עצמה ביחס למשיב 1?

13.  עוד קושי ביחס להפללה של המשיב 1, הוא שהדברים הם מאוד מאוד "רזים" בתוכנם. אמנם, מדובר לכאורה בהודאת נאשם בפני אחר, שהיא קבילה (לגבי עצמו בלבד). אולם, בין קבילות למשקל הפער גדול. כידוע, בפסיקה נבחנת משקלה של הודיה על יסוד הגיונה הפנימי והתאמה לראיות הנלוות. במקרה זה, מדובר בפרטים מעטים מאוד. רז מספר כי המשיב 1 הגיע אליו ברכב "הוא בא אלי יום לפני או אחרי מה שהיה במושב שחר. הוא בא אלי אמר לי ראית אני ואדי עשינו שמנו לבן אדם מטען. אמרתי לו מה אתה דפוק. מה אתה מתעסק בשטויות האלה. אז הוא אמר לי לא חפיף חארטה..." וכך הלאה, מספר רז כיצד נזף בו על כך שהוא עושה שטויות. הוא מספר עוד כי המשיב 1 הזמין אותו לאכול עמו, אך הוא לא רצה "כי אני לא סובל אותו". רז נשאל מיד כיצד זה נזף אם הוא עצמו עשה אותו דבר עם המשיב 2, והשיב כי באותה עת עוד לא היה מודע לכך שהמשיב 2 שם מטען מתחת לרכב (הודעה מיום 14.6.12 שורות 279- 288). דבר שמתברר, לפי הגרסה בפני המדובבים, כבלתי מדויק.

14.  אין ספק כי "התוודות" זו, רזה ביותר. למעשה איני מבין לגמרי כיצד המדינה בטוחה כי מדובר אכן באירוע המסוים שהיא מכוונת אליו, באירוע בנהורה, ולא מהווה בעצם הודיה של המשיב 1 באירוע אחר לגמרי. זאת, למעט עצם העובדה כי שני המטענים קשורים, מצד הנפגעים, לכאורה, לאותו חוב ולאותה מטרה עבריינית. הפרטים הנמסרים כאן מעטים מאוד. אין תאריך, אין מקום ואין שיטה. רק סיפור אודות עצם ההנחה עם טענה של המשיב 1 לכאורה כי עשה זאת עם המשיב 2, אשר רז יודע, בדיעבד, כי הוא גם כן הניח מטען כזה במקום אחר.

15.  המדינה מסתמכת גם על ההתאמה של הרכב שנקלט במצלמות אבטחה ליד זירת הפיצוץ באישום הראשון לרכב של המשיב 1. דא עקא, שעל פי חוות הדעת ההתאמה היא ברמת וודאות של "אפשרי" בלבד. משמע, סוג הרכב וגילו אמנם מתאימים ויכלו להיות אלו שביצעו את העבירה. אולם אין נתונים בהירים וחד משמעיים על הרכב, אשר יכלו ללמד כי מדובר ברכבו של המשיב 1 דווקא, ולא רכב אחר דומה מאותו סוג וגיל.

16.  המשיב 1 הכחיש המעשה בחקירותיו. אמנם, הוא גם שתק בחלק מן המקומות וסימן לשתוק, על פי הטענה, בעת העימות. אלה יכולים לשמש חיזוקים, למרות שאין מדובר בהתנהגות מפלילה ביחס למעשה או מקום מסוים, אלא באופן כללי ביחס לחקירה. אולם, ספק אם יש בהתנהגות מפלילה זו די כדי להעמיד את רמת הראיות מעבר למינימום הנדרש לפי הלכת זאדה, ביחס למשיב 1. הרי כל מה שיש הוא התוודות לא מלאה ולא מפורטת, עם משקל פנימי נמוך למדי, התאמה עקרונית של סוג הרכב וגילו, עם מעט התנהגות מפלילה. לפיכך, יש לקבל את עיקר טענת הסנגור ביחס למשיב 1 ולקבוע כי אף שיש "ראיות לכאורה" נגד המשיב במידה המספיקה להגשת כתב אישום, ספק הן עומדות בסף המינימאלי הנדרש על מנת להורות על מעצר ממש לפי הלכת זאדה. המשמעות היא שניתן וראוי לשחרר את המשיב 1 בחלופת מעצר עם מגבלת פיקוח מינימאלית.

17.  לעניין המשיב 2 אשר באישום השני, המצב שונה בתכלית. ראשית, גרסתו של רז בהקשר זה מלאה מאוד בפרטים. אמנם, גרסתו בהודעות סותרת בכמה נקודות חשובות את דבריו בפני המדובבים. אולם, יש לקחת בחשבון כי בהודעותיו פעל מתוך מניעים בהם הוא מודה בפה מלא, הגנה על עצמו והגנה על חברו. מכאן, שהגרסה בפני המדובבים, אכן ראויה, על פניה ובכפוף לניהול המשפט, למהימנות אפריורית.